את סיפור האהבה שלי עם עולם האמנות התחלתי כבר בגיל צעיר כתחביב בבית הספר היסודי "נגבה" בראשון לציון, שם התבלטתי בשיעורי האמנות הסטנדרטים של מערכת החינוך ע"י המורה לאמנות (חנה היה שמה).

עוד אז, כתלמידה שהתקשתה בתכנית הלימודים הקונוונציונאלית של בית הספר, אני זוכרת שהמקלט, ששימש ככיתת האמנות, היה מקום המפלט שלי והימים של שיעורי האמנות היו הרגעים היחידים שגרמו לי לחייך. 

חנה היתה תמיד משבחת אותי ואף בשיחה עם הורי המליצה להם לפתח את הכישרון הזה אל מעבר לכותלי בית הספר אך הם וגם אני בזמנו לא חשבנו שאמנות יכולה להיות מקצוע לחיים ולכן אין סיבה להשקיע בזה.

אך כמובן שהאש לא הפסיקה לבעור בי.. עם השנים פיתחתי תחביב "להעתיק" יצירות אמנות מפורסמות, דוגמניות מעיתונים, וכל דבר שהיה נראה לי מספיק מיוחד ולא שגרתי. בבית ספר התיכון התקבלתי למגמת אמנות וסיימתי בהצלחה בגרות מלאה עם 5 יחידות באמנות.  

אחרי השחרור מהצבא ושיטוט בין כמה עבודות מזדמנות, מצאתי את עצמי עובדת ומתפתחת בעבודות משרד, היי-טק ורשתות. גיליתי הרבה עניין בעולם הטכני של המחשבים, מוטוריקה עדינה ועבודת כפיים שהייתי מאד טובה בה. היה נראה שזה המסלול הנכון לצעוד בו, גם כלכלית וגם לפי "מוסכמות החברה". 

אך שעות מאד ארוכות של בילוי במשרד הובילו אותי להתמוטטות ביום אחר יום, פיזית ונפשית. חלמתי לצייר ולנגן. הייתי גונבת כל דקה של הפסקה כדי לצפות בסרטונים של מתופפים, מוזיקאים ואמנים. 

בסוף היום הייתי רצה לאוטובוס כדי להספיק להגיע הביתה בשעה שעוד אפשר להתאמן ולהרעיש בה.. הרבה פעמים איחרתי את המועד וזה רק הגביר את התסכול והקושי שהייתי בו.